טקס יום הזיכרון

לשואה ולגבורה

תש״ף

ביה״ס שי. עגנון, נתניה

יזכור

נועם חורב/כל יהודי

היום כז' בניסן תש"פ,יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנו תלמידי

שכבת יב' בבית ספר שי עגנון מתייחדים ביחד אתכם עם זכרם של בני עמנו שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם.

יזכור מאת אבא קובנר ומפי דניאל כהן

אנו תלמידי מחזור כ' בבית ספר שי עגנון יצאנו למסע לפולין. יצאנו מלאי חששות עם שאלות פחדים ותהיות, חזרנו משם עם שאלות רבות אך יחד עם זאת עם תובנות עמוקות, על העתיד, על העבר ובעיקר על עצמנו, מי אנחנו? ומה אנו רוצים להיות בעולם?

אנו מתכבדים להזמין את המנכ"לית גברת ציפי ידידיה לשאת דברים.

דברי המנכלית

דברים מאת מנכל״ית ביה״ס, ציפי ידידיה

אווה במרס 1.9.1944

"יומני היקר, אתה הוא המאושר ביותר, משום שאתה אינך יכול לחוש, אתה אינך יכול לדעת, איזה אסון גדול קרה לנו. הגרמנים באים״

מיכאל:

"אני זוכר את היום שבו התחילה פתאום ההפצצה. נורו יריות ואנשים נבהלו. לא ידענו מה קורה".

הלינה נלקן נערה בת 17 ביולי 1941 בגטו קראקוב ,ארבעה חודשים לאחר סגירתו:

"כך אנו יום יום חיים,

בלי רדיו, חשמלית או קולנוע,

בלי לימודים,

פטורים מכל חובה.

אין רצון לחיות ,

ואין מטרה.

רק מעטים שומרים על מורל גבוה ,

והרוח נפלה ,

כן אצל רובם,

שהרי לנו לצעירים-

יום יום כאן ממתין

המוות!

לא רגיל , אך אחד לכולם.

חיים ללא מחר

חיים עלובים..."

יוטה כתבה לאביה

" אבי היקר,

אני נפרדת ממך לפני מותי,

אנו מאד רוצים לחיות,

אך מה לעשות?

לא נותנים.

אני כל כך פוחדת מהמוות כי ילדים קטנים נזרקים לתוך הקבר בעודם בחיים.

אני נפרדת מכם לתמיד,

אני מנשקת אותך, אבא, חזק חזק..."

חבריי בגטו הראו לי דרכים נסתרות לצאת מן הגטו. למדתי לעבור בין הבתים מקומה לקומה ולצאת אל הצד השני. ברבות הימים הייתי זו שנשלחה לקנות דברים, להעביר פתקים מחוץ לגטו ולתוכו ולהביא תרופות. לא הבנתי שזה מסוכן. הייתי בת ששעשרה .

עמדנו שם במקום בו הם עמדו, צעדנו על שביל עליו הם צעדו, תחת אותם שמים שהיו תמונה אחרונה שהם ראו, ולא מבינים ! לא מבינים איך אפשר להיות כל כך אכזרי ,איך אמא מגדלת את בנה התמים להיות רוצח חסר רחמים? איך הוא יכול לשתף פעולה? והאם זה היה יכול להיות אחרת?

המגיפה-מאת עמית לוי ואדר ארביב, מפי אדר ארביב